הכריח
Hebrew
Verb
הִכְרִיחַ • (hikhríakh) third-singular masculine past (hif'il construction)
Conjugation
non-finite forms |
| ||||
---|---|---|---|---|---|
finite forms | singular | plural | |||
m. | f. | m. | f. | ||
past | first | הִכְרַחְתִּי | הִכְרַחְנוּ | ||
second | הִכְרַחְתָּ | הִכְרַחְתְּ | הִכְרַחְתֶּם | הִכְרַחְתֶּן | |
third | הִכְרִיחַ | הִכְרִיחָה | הִכְרִיחוּ | ||
present | מַכְרִיחַ | מַכְרִיחָה | מַכְרִיחִים | מַכְרִיחוֹת | |
future | first | אַכְרִיחַ | נַכְרִיחַ | ||
second | תַּכְרִיחַ | תַּכְרִיחִי | תַּכְרִיחוּ | תַּכְרַחְנָה1 | |
third | יַכְרִיחַ | תַּכְרִיחַ | יַכְרִיחוּ | תַּכְרַחְנָה1 | |
imperative | הַכְרֵחַ | הַכְרִיחִי | הַכְרִיחוּ | הַכְרַחְנָה1 | |
notes |
|
This article is issued from Wiktionary. The text is licensed under Creative Commons - Attribution - Sharealike. Additional terms may apply for the media files.